קוראים לי פרח רסלאן,
נשואה ואמא של לי המקסימה.

נולדתי וגדלתי בכפר אל־עדייסה בדרום לבנון, בת למשפחה כפרית ואב לוחם בצד"ל. כל ילדותי עברה עלי בעולם של חיי כפר פשוטים. גרנו – כל המשפחה, כולל סבא וסבתא - בבית גדול שגבל בטבע מוקף עצי פרי וגן ירק. שיחקתי בחורש הטבעי עם אחיי ובני הדודים, למדתי להכיר את החי והצומח, ליקטתי צמחי מאכל ותבלינים עם ההורים והסבים, וספגתי לתוכי אורח חיים מבוסס על פשטות וייחסי איזון והרמוניה עם הסביבה. אני ריחות שעולים מבישולי המאמות, את קול דפיקות הפטיש של סבתי במשך שעות ארוכות, מכינה משחת בשר נימוחה, רכה וחמימה לקובה. על הכיריים תמיד עמדו סירים גדולים, מהבילים, מתבשלים, מחכים למי שיבוא – ישב, יתכבד ויסעד את ליבו. בן משפחה, קרוב, או עובר אורח.

כנערה צעירה, רציתי לעסוק בתחום פורץ דרך שאינו שמור בדרך־כלל לנשים בחברה הלבנונית והערבית המסורתית, בכלל. למשל, רציתי להיות מעצבת אופנה. או מדענית, ואם כבר מדענית אז חוקרת סרטן. חלמתי ללמוד באוניברסיטה, לעשות דוקטורט ולחקור תרופות שיביאו מזור לחולים. כילדה חקרנית וסקרנית, המפגש הראשון שלי עם בישול היה דווקא דרך ניסויים מדעיים, כמובן. אני לא זוכרת כמה סירים שרפתי לאמא כשניסיתי לחקות אותה מבשלת במטבח, אבל אני זוכרת את הפחד מאמא, שהייתה חולת ניקיון וגאה בסירי האמייל המבהיקים, המושלמים שלה. כמובן שאת הסירים החרוכים הייתי זורקת מבעד לחלון אל השיחים הגדולים שגבלו בקצה הוואדי ושמורת הטבע. ביימתי תוכניות בישול במרפסת הבית, כשאני מגישה אותן מבעד לחלון הסלון, ממש כמו בטלוויזיה. כנראה שכבר אז היה לי חוש לזה. מי היה מאמין שחלום הבישול בתוכנית טלוויזיה יתגשם יום אחד והילדה הזאת תגיע ל"מאסטר שף"?!

בתיכון למדתי כימיה-ביולוגיה במגמה מדעית. אהבתי מאוד את עולם המדעים, זה משך, סיקרן וריתק אותי. עניין האופנה נשאר ברקע וליווה אותי כל השנים, ומחברת הרישום שלי התמלאה בציורי דגמים ועיצובים. אסון גדול קטע את האידיליה הזאת כשאבי נפצע קשה בפיגוע שהותיר אותו נכה לצמיתות, ובשנת 2000 חל קרע טראגי במשפחתי כשאחותי הקטנה, אז רק בת ארבע, עברה לחיות בישראל אצל דודתי שעזבה את לבנון שנים רבות לפני כן.

בגיל 18 נרשמתי ללימודי תואר ראשון בכימיה בלבנון, אבל אז החיים התהפכו בבת אחת. בעקבות נסיגת צה"ל מלבנון, החליטה משפחתי לעזוב לישראל. הכול נקטע, ולמרות שבקריית שמונה אפשר להרגיש את הריח של לבנון, ההתחלה בישראל לא הייתה קלה. לימדתי את עצמי לקרוא ולכתוב בעברית, וכדי לשמור על המשכיות במסלול חיי, רכשתי תואר ראשון ושני בלימודי ביוטכנולוגיה במכללת תל־חי, ועבדתי לפרנסתי כעוזרת מחקר במעבדת הפוד־טק במכון החקר המדעי מיגל, בעודי מחכה למלגת דוקטורט שתאפשר לי לעשות תואר שלישי בחקר סרטן. זה היה המתווה אליו כיוונתי מאז ילדותי. בחיים החדשים שבניתי בארץ לא היה מקום לבישול.

אבל משהו בתוכי לא היה שקט וחיפש מה לעשות עם הפוטנציאל העצום שאני מרגישה שיש לי ושאני לא ממצה. החלטתי שהלמידה לא צריכה להפסיק ואני חייב להמשיך להתפתח ושמה שחסר לי זה כלים של החיים – לנהל את עצמי, את הידע והיזמותיות שלי, ולמוד את הצד העסקי של החיים. הרגשתי שאני עדיין מחפשת את הזהות שלי בישראל. נרשמתי לתוכנית "להעז" לעידוד תעסוקה בפריפריה והתחלתי להשתתף בסדנאות של העצמה, רכישת כלים, יזמות... אחת הסדנאות עסקה בחלומות שלנו - מה אני באמת רוצה להיות והיכן הייתי רוצה להיות בעוד חמש ובעוד עשר שנים.